החלטה בתיק ת"א 8380/06

1.         התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה לתשלום סך 3,213,808 ש"ח בהסתמך על ההסכם שבין התובע לבין הנתבעת מס' 1 (נספח א' לתביעה), הסכם שנועד להסדיר את זכות ההשתתפות או השיפוי של התובע כלפי חברות ביטוח, במקרים בהם התובע משלם גמלאות לנפגעים הזכאים לפיצוי על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ואשר חברות הביטוח חייבות לפצותם (להלן - " ההסכם").

על-פי כתב התביעה, ביום 12.1.00 נפגע מר יצחק שפריר (להלן - " הנפגע") בתאונת דרכים, שהייתה גם תאונת עבודה, ונגרמו לו נזקי גוף. כתוצאה מכך, התובע שילם וישלם לנפגע גמלאות בסכומים המפורטים בכתב התביעה, ולטענתו, על הנתבעות לשלם לו 55 אחוז מסכום הגמלאות, בתוספת ריבית על-פי ההסכם.

2.         התובע הגיש תצהירי עדות ראשית של הנפגע ושל רעייתו, וכן תעודת עובד ציבור חתומה על-ידי פקידת תביעות נפגעי עבודה. לתעודה צורפו, בין היתר, מסמכי הוועדות הרפואיות של התובע, אשר קבעו את דרגות הנכות של הנפגע.

הנתבעות הגישו מטעמן את תצהיר עדותה הראשית של עובדת מחלקת התביעות של הנתבעת מס' 2, לו צורפו, בין היתר, חוות דעת של מומחים רפואיים אשר מונו על-ידי בית המשפט במסגרת התביעה שהגיש הנפגע נגד הנתבעות בת"א 128990/00 בבית משפט השלום בתל אביב (להלן - " תביעת הנפגע").

3.         אחת מטענות ההגנה של הנתבעות היא, שהתובע נהג בחוסר תום לב בהתעלמו מקביעות המומחים הרפואיים שמינה בית המשפט בתביעת הנפגע, על אף שקביעות אלה הובאו לידיעת התובע (סעיף 9 לתצהיר). עוד נטען בתצהיר, כי חוות דעת המומחים שמונו במסגרת תביעת הנפגע לא הוצגו לחברי הוועדות הרפואיות של התובע (סעיף 8 לתצהיר). טענה זו מתמקדת, בעיקרו של דבר, בנכות בתחום העיניים שנקבעה לנפגע על-ידי וועדה רפואית של התובע, העומדת על 40 אחוז, כאשר בתביעת הנפגע קבעה מומחית מטעם בית המשפט שלנפגע לא נגרמה כל נכות בתחום זה.

4.         בקדם המשפט שהתקיים ביום 3.3.08, ביקש בא כוח הנתבעות, לזמן כעד מטעמו את רופא העיניים ד"ר אריה מרקוביץ, שחיווה דעתו לבקשת התובע לתובע, ואשר קבע, כי לנפגע נגרמה בתאונה נכות בשיעור 40 אחוז בגין "אובדן השדות השמאליים בחלקם התחתון בשתי העיניים" (חוות הדעת הנ"ל מיום 11.6.02 צורפה לתעודת עובד הציבור שהוגשה על-ידי התובע). בא כוח הנתבעות ציין, כי המומחית שמונתה על-ידי בית המשפט במסגרת תביעת הנפגע, פרופ' ענת לבנשטיין, חיוותה דעתה ביום 17.10.01, כי לא נמצאה אצל הנפגע נכות בתחום העיניים כתוצאה מתאונת הדרכים.

בא כוח התובע התנגד לבקשה וציין בדיון הנ"ל, כי בתביעה מכוח ההסכם, די לתובע להוכיח כי שילם לנפגע גמלאות על-פי דין, ואין לאפשר חקירת הרופאים שעל יסוד חוות דעתם נקבעה זכותו של הנפגע לקבלת גמלאות מהתובע.

לאחר שבא כוח הנתבעות ביקש לשקול האם הוא עומד על בקשתו להזמנת ד"ר מרקוביץ לעדות, התקבלה הודעתו כי בקשתו זו עומדת בעינה. בעקבות כך פירטו הצדדים בכתב את טענותיהם בשאלה האמורה.

5.         טענתן המרכזית של הנתבעות היא, כי, הגם שתכלית ההסכם הייתה למנוע התדיינויות ארוכות ומסורבלות ולהסדיר ביעילות את מערכת היחסים שבין התובע לבין חברות הביטוח, עדיין עומדות לנתבעות טענות הגנה המעוגנות בדיני החוזים הכלליים, כגון הטענה שבמקרה מסוים נהג התובע שלא בתום לב. לפיכך, גם אם, ככלל, קביעות הוועדות הרפואיות של התובע מחייבות בתביעות מכוח ההסכם, ולא ניתן להוכיח שמצבו הרפואי של הנפגע אינו תואם קביעות אלה, הרי שניתן לבחון את התנהגות התובע במקרה הקונקרטי, כגון סירובו לבדוק מחדש את דרגת הנכות על אף קיום נתונים שמצביעים על כך שהקביעות אינן יכולות לעמוד (ראו לדוגמה החלטת כב' השופט ר' וינוגרד מיום 20.9.06 בת"א (שלום - י-ם) 3401/05 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ).

לרקע מציאות משפטית זו, נטען על-ידי הנתבעות, בסעיף 7 לסיכום טענותיהן, כדלהלן:

"הנתבעות סבורות כי מוטל עליהן הנטל להוכיח כי באם היה המל"ל נוהג בתום הלב ומביא את עניינו של הניזוק פעם נוספת בפני המומחה מטעמו, תוך הצגתם של כל אותם מסמכים וחוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש, אכן היה ד"ר מרקוביץ משנה את דעתו וקובע כי לא נותרה נכות בתחום העיניים בגין התאונה.

יש מקרים, בהם טעותו של המומחה מטעם המל"ל היא כה מובהקת, עד כי די בהצגתם של מסמכים, וביכולתו של ביהמ"ש הנכבד לקבוע ממצאים בדבר שיעור הנכות, אף ללא חקירת המומחה.

אולם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, הדרך הטובה ביותר להוכיח כי כתוצאה מהתנהלות המל"ל נותרה הנכות בתחום העיניים בעינה ואילו היה המל"ל נוהג אחרת לא הייתה נקבעת נכות, היא באמצעות חקירת המומחה".

עולה מהאמור, כי מטרת העדתו של ד"ר מרקוביץ היא לנסות ללמוד מפיו כיצד היה נוהג אילו עמדה לנגד עיניו חוות דעתה של פרופ' לבנשטיין.

6.         התובע מתנגד לבקשה, תוך שבא כוחו מפרט את התייחסות בתי המשפט לתביעות המוגשות מכוח ההסכם, כשהם נוטים שלא לאפשר לנתבעים "לפתוח" בגדרן של תובענות אלה את הקביעות הרפואיות שנעשו על-ידי הוועדות הרפואיות הפועלות במסגרת ההליכים המתנהלים אצל התובע (בהסתמך במיוחד על פסק הדין שניתן ביום 5.1.06 בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ).

7.         דין הבקשה להידחות, שכן עדותו של ד"ר מרקוביץ אינה רלוונטית לבירור המחלוקת שבתיק דנן, כפי שאלה הוגדרו ונתחמו בפסיקה שעסקה באופיין של תביעות מכוחו של ההסכם ובשאלות הרלוונטיות לבירורן. כידוע, על-פי סעיף 1(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הזמנת עד למתן עדות כפופה לתנאי לפיו עדותו "שייכת לעניין", ועל-פי סעיף 1(ב) לפקודה בית המשפט רשאי לסרב להזמין עד אם אין צורך בעדותו.

אינני רואה להידרש בהרחבה לעקרונות שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע לתביעות על-פי ההסכם (בראש ובראשונה בפרשת אררט הנ"ל), ודי לציין, כי, ככלל, חובת הפיצוי מכוח ההסכם קמה אם התובע מוכיח כי הוא משלם גמלאות לנפגע עקב נכותו שנגרמה בתאונת דרכים, וכי הנתבע אחראי לפיצוי אותו נפגע בגין נזקיו אלה. בגדר כך לא נדרשים, במסגרת דיון בתובענות אלה, לבירור מצבו הרפואי של הנפגע, וקביעת הרופאים והוועדות הרפואיות הפועלות מטעם התובע מחייבת גם את המבטח הנתבע. למסקנה זו הגיעו בתי המשפט בהסתמך על פרשנות ההסכם ובהתחשב במטרה שעמדה ביסודו.

אכן, עומדת לנתבעות האפשרות לטעון להתנהגות חסרת תום לב מצד התובע במקרה מסוים. אלא שעולה בבירור מנסיבות המקרה דנן, וגם מהאמור בטענות הנתבעות (כמצוטט לעיל), כי עדות ד"ר מרקוביץ אינה בגדר עדות על אופן התנהלות התובע, אלא שהוא אמור להעיד על האופן שבו היה מעריך את מצב הנפגע אילו היה לנגד עיניו חומר רפואי, אשר נטען כי "הועלם" מפניו על-ידי התובע.

ואולם, השקפתו המקצועית-רפואית של ד"ר מרקוביץ, ביחס למשמעותם ומשקלם של מסמכים רפואיים שונים, אינה רלוונטית. גם אם יאמר על ידו שהיה משנה את חוות דעתו לנוכח חוות דעתה של פרופ' לבנשטיין - אין בכך כדי להוכיח שהתובע נהג שלא בתום לב, בדיוק כשם שאם ד"ר מרקוביץ יעיד שלא היה משנה את חוות דעתו, לא יהיה בכך כדי להצביע על כך שהתובע נהג בתום לב. מטרתן האמיתית של הנתבעות היא לפתוח מחדש את סוגיית שיעור נכותו של הנפגע בתחום העיניים, ולהראות, כי הנכות שנקבעה על-ידי ד"ר מרקוביץ אינה משקפת את המצב לאשורו. זאת לא ניתן לעשות בגדרה של תביעה מכוח ההסכם, אחרת תסוכל לחלוטין מטרת ההסכם, ובמסווה של טענה להתנהלות שאינה בתום לב מצד התובע תפתחנה כל השאלות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע.